מסורת

סיפורו של הבודהה

שמו המקורי של הבודהה הוא סידהארתא גואטמה. הוא נולד בצפון הודו לפני כ- 2500 שנים, כבן למשפחת מלוכה בממלכתם של הסאקייאנים- קפילוואסטו.

למרות עושרו הפיסי ומעמדו הרם הוא חש חוסר שביעות בחייו.

בראותו את החיים כשרשרת של הנאות חולפות, הוא יצא לחפש את האושר האינסופי. הוא עזב את ביתו וקבל על עצמו אורח חיים סגפני שהביא אותו לסף מוות. בראותו את חוסר התוחלת בקצוניות, הוא גילה את דרך המדיטציה שמביאה להתגשמות של הארה עמוקה; את ההבנה האולטימטיבית על טבעה של המציאות האמתית; את הדרך לנטוש את הכעס האשליה והנאות החושים; ומתוך כל אלה למצוא את השלוה המושלמת והאושר.

הוא נודע כ"בודהה" – זה שהתעורר, והוא הקדיש את שארית חייו- 45 שנים- בעזרה והדרכת חסידיו להגיע לחופש ולאושר שהוא מצא בדרכו.

תורתו – שנודעה בשם "דהמה" (או "דהרמה" – בסנקסריט) מתארת את טבעם החולף והמותנה של כל תופעות החיים, ומסבירה בכך את הטעם המתוק כמו את הסכנה האורבת בהם.

הבודהה הניח יסודות מוצקים של אימון רוחני שנועד להוביל אנשים אל סוף תחושת הסבל הקיומי המנטלי.

הוא יסד קהילה של נזירים ונזירות – ה"סנגה" למען אנשים ששואפים להקדיש את חייהם לשמירה על דרך החיים המוסרית, ולמדיטציה שמביאה לשלות נפש וחוכמה.

דרך החיים הנזירית.

קהילת הנזירים והנזירות הבודהיסטים שרדה במשך למעלה מ 25 מאות והיא אחת הקהילות העתיקות בעולם. חיי הבוננות של נזיר או נזירה הם חיים של פשטות, התנזרות ממין ושביעות רצון.

הם לא מחפשים אושר המבוסס על הנאות חושים והסחות דעת, אלא כזה הנובע מעושר פנימי של שלות נפש, וחוכמה שנוטעת שורש בלב.

מדיטציה היא חלק בלתי נפרד מהחיים במנזר ואורח החיים במנזר נועד כולו להבטיח סביבה תומכת לקיום מנהג זה: נדיבות, ויתור על רכוש, איפוק, צניעות, ענוה, חמלה ומסירות כנה לתשומת וערנות בכל פעילות שהיא.

מסורת נזירי היער התאילנדית

מסורת נזירי היער של תאילנד היא תנועה שחוזרת אל השורשים, ושמה כמודל למינהגיה ואורח חייה את חייו של הבודהה  ומנהגי המסדר של ראשוני נזיריו. למרות התקדמות העולם המודרני, מנזרי היער מקיימים את המסורת העתיקה על ידי שמירת הקוד הנזירי (הויניה) על כל מרכיביו ומקדישים את זמנם לשימור והגשמה של תורת הבודהה.

מאז ימי הבודהה תמיד היו נזירים שפרשו אל היער לבלות את זמנם במדיטציה להגשמת הדהרמה, בהרים ובמערות חיפשו בידוד פיסי שעזר להם בפיתוח עולמם הרוחני להגיע להארה, לבה של התורה הבודהיסטית. אם לבדם או בקבוצות קטנות, נזירים אלה קימו אורח חיים פשוט וצנוע, וחדור נחישות. חלקם היו ענקי מדיטציה מאז ימי הבודהה. הרחק מכל ישוב, הם חיו בטבע על קשייו ואתגריו מנצלים את ההזדמנות ללמוד ממנו בלי לחפש פרסום או הכרה, נזירים אלו נשארו לרוב עלומיי שם וסיפור חייהם אבד בסבך היער ובראשי ההרים.

בימים עברו המנזרים התאילנדים היו בעיקר מוקדים של לימוד. הנזירים של מנזרי העיר והכפר שמו דגש על לימוד הכתבים הבודהיסטים וביצוע הטקסים. לרוב הם הקדישו מעט מאוד למדיטציה, השתמשו בכסף ולא קימו את מנהגי הויניה – המנהגים והחוקים שקבע הבודהה לחיי נזירים.

החיאת המסורת של נזירי היער במאה העשרים היתה נסיון לחזור למנהגים ואורח החיים שהונהג ע"י הבודהה. שתי הדמויות המרכזיות בתנועה הזו היו שני הנזירים התאילנדים: הנזיר המורה אג'ן מון בורידאטה והנזיר המורה אג'ן סאו קאנטאסילו.

מטרתם היתה להגיע לחוכמת הדהרמה והארה מתוך נסיונם שלהם. הם עזבו את שאון המנזרים של הכפר לטובת השקט והשלוה של הטבע. ביער, הם קימו את כל חוקי הויניה וראו חשיבות בכל סעיף מחוקיו. הנזירים חיו ללא כסף, חיו על מזון שקבלו ולמדו לקבל בסובלנות ימים של חסר. הם לקחו על עצמם מנהגי סגפנות שהומלצו ע"י הבודהה כמו אכילת ארוחה אחת ביום בקערה אחת, לבישת גלימות טלאים, וחיי בידוד ביער, או במקומות מקלט פשוטים.

נזירים אלו נדדו בדר"כ יחפים בדרכים בחפשם מקומות נוחים למדיטציה, כשהם נושאים על כתיפהם את רכושם המועט – קערת האוכל, שלוש גלימות, מטריה עם רשת יתושים (שכאשר תלו אותה על עץ הפכה לאוהל) , ואולי כמה חפצים אישיים.

מאג'ן מון ואג'ן סאו ותלמידיהם נולדה מורשת של דוגמא אישית לאורח חיים פשוט של נזיר. המסר שלהם כוון לאלו ששואפים לטהר את ליבם ע"י אימוץ אורח החיים של הבודהה. בלב ליבה של מסורת היער הוא פיתוח המדיטציה. בעזרת טיפוח מצבים עמוקים של שלוה וחקר שיטתי של גוף ונפש, עולה תובנה לגבי טבעו האמיתי של הקיום.

כאשר נכנסים למנזר יער, הרוח של מנהג המקום מצויה בכל ומשרה אוירה של פשטות. המבנים נקיים ומסודרים ותורמים לתחושת הניתוק מהבלי העולם. בקתות פשוטות מפוזרות בחלקות יער קטנות לשימוש שוכני המקום. נזירים ונזירות עושים את עבודתם בשימת לב או מצויים במדיטציה בישיבה או בהליכה. בתהליך פיתוח המדיטציה אפשר להתקל במכשולים רבים ומומחי המדיטציה של היער היו ידועים ביצירתיותם בהתגברות על המכשולים המנטליים של רוחם. הם היו יחודיים בנחישותם להגיע להארה.

מספר התלמידים של אג'ן מון ואג'ן סאו הלך וגדל ותודות להדרכה המצוינת שקבלו ולאינטנסיביות המאמצים שלהם הפכו למומחי מדיטציה בזכות עצמם. כיום, מסורת היער מקובלת היטב בתאילנד ומתפשטת גם בארצות המערב.

אג'ן צ'ה בודיניאנה טרה

תאילנד התברכה במספר רב של מומחים ומורי מדיטציה בודהיסטית מעמיקים ואחד הטובים שבהם הוא הנזיר המורה אג'ן צ'ה.

נולד בשנת 1918 והתחנך במנזרים מרוחקים עם כמה מהמורים הגדולים של זמנו – אג'ן מון, אג'ן קינארי, ואג'ן טאנגרוט – לפני שהקים את המנזר שלו ליד עיר הולדתו בצפון מזרח תאילנד- אובון. עד מותו בשנת 1993 הוא הדריך והכשיר עשרות תלמידים על פי דרכו הפשוטה והסגפנית של הבודהה.

בתקופת הנדודים והלימוד של אג'ן צ'ה, בעודו מתנסה בבידוד הוא נתקל בקשיים רבים שגרמו לו לפתח סבלנות וכח סבל. תכונות אלו הפכו להיות חלק מרכזי במסורת הלימוד שהעניק לתלמידיו. הוא היה חדור נחישות במנהגי הדהרמה שלו, למצוא את הסיבות לסבל הקיום ואת מקור החופש האמיתי. לפי עדותו הוא, הוא נתן את כל כולו ולא החסיר דבר במסירותו לדהרמה.

למרות הקשיים, הסבל, המחלות והספקות הוא אף פעם לא ויתר. מנחישות בלתי מתפשרת זו וממאמץ בלתי נלאה צמחה בו שלוה בלתי נתנת לערעור, חכמה, וחמלה חסרת גבולות.

אג'ן צ'ה לימד בדרך ישרה, ישירה ובלתי מסובכת בעליל. הוא הורה בחן ובהומור והיה מומחה בשימוש במצבי יום-יום כהזדמנויות ללימוד וגדילה. הוא הדגיש שתובנה אמיתית לא מגיעה מידע אינטלקטואלי אלא רק מהתנסות אישית ישירה. אושר אינסופי הוא תוצאה של חוכמה שצומחת באופן טבעי כשהמוח שקט, רגוע וקורן (מצבי מדיטציה עמוקה).

הוא עודד אותנו להתעמת עם הרעלים המנטליים של מוחנו ולהעזר בכלים כמו מודעות, פרישות מהעולם, התמדה ועקשנות כדי להתגבר עליהם.

הוא דחק בתלמידיו ללמוד כיצד לא ללכת לאיבוד בסבך מצבי רוח ורגשות, אלא לאמן עצמם לראות בבהירות ולהתנסות ישירות בטבעו האמיתי של מוחם ושל העולם.

הפופולאריות של אג'ן צ'ה גדלה עם הזמן וכיום קימים כ 300 מנזרים מסביב לעולם הרואים עצמם כממשיכי דרכו, ורואים בו מקור להשראה.